ניל גיימן: מדוע עתידנו תלוי בספריות, בקריאה ובחלומות בהקיץ 


תמיד חשוב להגיד לאנשים באיזה צד אתה, מאיזו סיבה, והאם אתה עשוי להיות מוטה. סוג של הכרזת האינטרסים. אז אני הולך לדבר על הקריאה. אני הולך לספר עד כמה ספריות חשובות. אני הולך להגיד כי קריאת ספרות, קריאה לשם הנאה, היא אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות. אני הולך לטעון טיעון רגשי שעלינו להבין מהן ספריות ומהם ספרנים, ומדוע כדאי לשמר את אותם.

אני משוחד, מן הסתם: אני סופר, מחבר ספרים לעתים קרובות, כותב לילדים ולמבוגרים. במשך כ-30 שנה אני מתפרנס באמצעות המילים שלי, בעיקר על ידי המצאת דברים וכתיבתם. אם כך ברור שאני מעונין שאנשים יקראו ספרים, שספריות וספרנים ימשיכו להתקיים ולעזור לטפח את אהבת הקריאה ומקומות שבהם הקריאה יכול להתרחש. אז אני משוחד כסופר. אבל אני משוחד הרבה, הרבה יותר כקורא ומשוחד אף יותר כאזרח בריטי. 

אני נמצא כאן היום להרצות ביוזמת "סוכנות קריאה", עמותה שמטרתה לתת לכל אחד סיכוי שווה ועוזרת לאנשים להפוך לקוראים נלהבים ובטוחים בעצמם. עמותה שתומכת בתוכניות אוריינות קריאה ובספריות ומעודדת באופן גלוי ונלהב את מעשה הקריאה. כיוון שדברים משתנים כשאנחנו קוראים - על השינוי הזה ומעשה הקריאה אני רוצה לדבר הלילה. אני רוצה להסביר על חשיבות הקריאה לכישורי החיים.

כשהייתי בניו יורק הקשבתי להרצאה על בניית בתי כלא פרטיים  – תעשייה צומחת באמריקה, תעשיית בתי הכלא צריכה לתכנן את צמיחתה העתידית – כמה תאים יהיו נחוצים? כמה אסירים יהיו בעוד 15 שנים? הם מצאו שניתן לנבא נתונים אלה בקלות על ידי שימוש באלגוריתם פשוט המבוסס על אחוז הילדים בני 10-11 שאינם יודעים לקרוא, ובוודאי לא יכולים לקרוא להנאתם. זהו איננו מתאם מדויק, הרי אי אפשר להגיד שבחברה של קוראים אין פשיעה, אבל קיים מתאם שבחלקו נובע מכך שאנשים שקוראים יכולים לקרוא רומן בדיוני.

לרומן בדיוני ישנם שני שימושים. ראשון, זהו סם השער לקריאה. הרצון לדעת מה יקרה הלאה, הדחף להפוך דף, הצורך להמשיך, אפילו אם קשה, כי מישהו נמצא בצרה וצריך לדעת מה יקרה לו בסוף... אלו דחפים אמתיים מאוד. ודחפים אלו מחייבים למידה של מילים חדשות ומחשבות חדשות. להמשיך ולקרוא, לגלות שקריאה היא תענוג בפני עצמה. כאשר זה נלמד, הדרך סלולה לקרוא כל דבר, וקריאה היא מפתח לכל. לפני מספר שנים היו קולות שטענו שאנו חיים בעולם פוסט-מודרני ובעולם זה היכולת להבין מילים כתובות מיותרת, אך אלה חלפו במהירות, מילים חשובות עכשיו יותר מתמיד, אנו מנווטים בעולם במילים, וכשהעולם חודר יותר ויותר לרשת האינטרנט, אנו צריכים לעקוב אחריו ולהבין את המילים. אנשים שאינם מבינים זה את זה לא יכולים להחליף דעות ולתקשר, וזאת למרות תוכנות התרגום.

הדרך הפשוטה ביותר לגדל ילדים בעלי אוריינות קריאה היא ללמד אותם לקרוא ולהראות להם שזוהי פעילות מהנה. והכוונה היא, בצורה הפשוטה ביותר, למצוא ספרים שהילדים ייהנו מהם, לתת להם גישה לספרים אלה ולתת להם לקרוא אותם.

אני לא חושב שיש ספרים שהם רעים לילדים. מדי פעם נעשה אופנתי בין מבוגרים מסוימים להצביע על חלק מספרי הילדים או על מחבר מסוים כמזיקים לילדים, ולהכריז קבל עם ועדה שאלה ספרים רעים ויש למנוע מילדים לקרוא אותם. ראיתי את התופעה קורית שוב ושוב. איניד בלייטון הוכרזה כסופרת גרועה, וכך גם ר"ל סטיין. קומיקס הוכרז כגורם לבורות.

הרעיון הזה מטומטם. אין סופרים וספרים רעים לילדים, כי כל ילד הוא אחר. הם יכולים למצוא את הספרים שנחוצים להם ולהיכנס לתוך ספרים אלה. סיפור ישן ושחוק מרוב שימוש אינו שחוק בשבילם, זוהי הפעם הראשונה שהם נתקלו בו. אל תמנעו מילדים קריאה בגלל שאתם מרגישים שהם קוראים את הספרים הלא נכונים. ספרים אלה ישמשו גשר לספרים שאתם מעדיפים. ולכל אחד יש טעם שונה.

מבוגר שוחר טוב יכול בקלות להרוס את אהבת הקריאה של ילד: למנוע ממנו את הספרים שהוא נהנה מהם או לתת לו ספרים מצוינים אך משעממים, הגרסה המודרנית של ספרות ויקטוריאנית "משפרת". כך בסוף מתקבל דור שבעיניו קריאה היא לא-מגניבה ולא מהנה.

אנו צריכים להעלות את ילדינו על סולם הקריאה. כל דבר שהם נהנים לקרוא מעלה אותם שלב אחרי שלב לאוריינות קריאה (בכל זאת אל תעשו מה שהמחבר עשה לבתו בת ה-11 שאהבה את הספרים של ר"ל סטיין, ואני נתתי לה את "קארי" של סטפן קינג באומרי "את בטח תאהבי את זה!" מאז ועד סוף תקופת ההתבגרות היא קראה רק ספרים בטוחים על מתיישבים בערבה ועדיין כועסת עלי כאשר מוזכר שמו של סטפן קינג).

הדבר השני שרומן בדיוני עושה הוא לבנות אמפתיה. כאשר צופים בטלוויזיה או סרט, רואים דברים שקורים לאנשים אחרים. רומן בדיוני נבנה בעזרת 26 אותיות וכמה סימני פיסוק, והקורא לבדו, בעזרת הדמיון, בונה עולם שלם, מאכלס אותו ומביט בו דרך עיניים אחרות. בקריאה אתה מרגיש דברים, מבקר במקומות ועולמות שלא היית יודע עליהם אחרת, הופך לזמן מסוים למישהו אחר וכאשר אתה חוזר לעצמך, יש בך שינוי קטן.

אמפתיה היא כלי לבניית קבוצה מאנשים בודדים, המאפשר לנו לתפקד מעבר לאנשים העוסקים בעצמם בלבד.

בקריאה נמצא ערך החיוני להתנהגות בעולם שלנו: העולם לא חייב להיות כמו שהוא. דברים יכולים להיות שונים.

ב-2007 הייתי בסין בכנס מדע בדיוני, שאושר בפעם הראשונה בהיסטוריה על ידי המפלגה הקומוניסטית. באחת מהישיבות לקחתי הצידה אישיות סינית רמת דרג ושאלתי אותו: למה? מדע בדיוני היה "מוקצה" בסין הרבה שנים, מה השתנה? פשוט מאוד, הוא ענה לי, הסינים מבריקים בלהכין דברים כשאנשים אחרים מביאים להם את התוכניות. אבל הם לא מחדשים ולא ממציאים. הם לא מדמיינים. אז שלחנו משלחת לארצות הברית, לאפל, למיקרוסופט, לגוגל, לשאול את האנשים שממציאים את העתיד על עצמם. והסתבר לנו שכולם, גברים ונשים, קראו מדע בדיוני בצעירותם.

רומן בדיוני יכול להראות עולם אחר, יכול לקחת אתכם למקומות שלא הייתם בהם אף פעם. אחרי שביקרת בעולמות אחרים, לא תוכל להסתפק בעולם שגדלת בו. חוסר סיפוק הוא דבר טוב, אנשים לא מסופקים יכולים לשנות ולשפר את עולמם, להשאיר אותו שונה וטוב יותר לדורות הבאים.

בהזדמנות זו הייתי רוצה לומר מספר מילים על "אסקפיזם". נאמר שספרות "אסקפיסטית" נתפסת כסם זול למבולבלים, טיפשים וחסרי דעת והרומן הנכון לילדים ומבוגרים הוא רומן המראה את הרע ביותר בעולם שהקורא נמצא בו.

אך אם אתה לכוד במצב בלתי אפשרי, במקום לא נעים, עם אנשים חורשי רעתך ומישהו הציע לך אפשרות בריחה זמנית, למה שלא תנצל את האפשרות הזאת? וספרות "אסקפיסטית" היא בדיוק זה: ספרות שפותחת דלת, מראה את השמש בחוץ, נותנות לך מקום שאתה שולט בו, אתה נמצא עם אנשים שאתה רוצה להיות איתם וחשוב יותר, נותנת לך בזמן הבריחה שלך ידע על העולם ועל הבעיות שלך, נותנת לך נשק ושריון, דברים אמתיים שניתן לקחת אתך חזרה לכלא. יכולות, ידע וכלים שניתן להשתמש בהם לבריחה אמתית. כפי שטולקין אמר – "האנשים היחידים שמתנגדים לבריחה, הם השומרים של הכלא".

דרך נוספת להרוס את אהבת הקריאה של הילד, היא להבטיח שאין ספרים בסביבה. ולא לתת להם מקום לקרוא את הספרים. אני הייתי בר מזל, בסביבת מגוריי הייתה ספריה מצוינת שההורים שלי הסכימו בקלות להסיע אותי אליה בחופשים, וספרנים שהרשו לילד קטן להיכנס לבדו לספרית הילדים כל בוקר ולחפש בקטלוג ספרים על רוחות, קסמים, טילים, ערפדים, מכשפות או בלשים. כשסיימתי את ספריית הילדים עברתי לספרית המבוגרים. אלה היו ספרנים טובים, הם אהבו ספרים ואהבו אנשים שקראו ספרים. הם לימדו אותי איך להזמין ספרים מספריות אחרות, דיברו איתי על ספרים שקראתי ועזרו למצוא ספרים אחרים בסדרה שקראתי. הם התייחסו אלי כמו אל כל קורא – לא פחות ולא יותר – וזה אומר התייחסו בכבוד. לא הייתי רגיל ליחס מכובד בגיל שמונה.

ספריות מסמלות חופש. חופש לקרוא, חופש רעיוני, חופש לתקשר. ספריות מסמלות חינוך (תהליך שאינו מסתיים כאשר עוזבים בית ספר או אוניברסיטה), בידור, מקום בטוח ונגישות לידע.

אני חושש שבמאה עשרים ואחת אנשים לא יבינו מהן ספריות ומה מטרתן.  אם אתה תופס ספריה כאוסף מדפים עם ספרים, זה באמת נראה מיושן בעולם שבו רוב הספרים קיימים גם בצורה דיגיטלית. אבל גישה זו שגויה באופן יסודי.

אני חושב שזה קשור לטבע של המידע. מטבעו למידע יש ערך, למידע נכון יש ערך עצום. במשך כל ההיסטוריה האנושית התקיים חוסר במידע, והמידע הנחוץ תמיד היה חשוב: מתי לשתול גידולים, איפה אפשר למצוא דברים. מפות, היסטוריה וסיפורים –תמיד היו התקבלו בתמורה לארוחה או חברה. המידע היה בעל ערך רב, מי שהיה מסוגל להשיג את המידע היה יכול לדרוש תשלום עבור שירות זה. בשנים האחרונות, עברנו מכלכלת מידע יקר ערך אל תקופה של הצפת מידע. לפי אריק שמידט של גוגל, המין האנושי יוצר כל יומיים כמות מידע השווה לכמות המידע שהמין האנושי יצר משחר הציוויליזציה ועד 2003, עבור אלה מכם הזקוקים למספרים , זה בערך 5 אקסוביטס ליום. אנו כבר לא מחפשים צמח במידבר, האתגר עכשיו הוא למצוא את הצמח הנדיר הגדל בג'ונגל. אנו זקוקים לעזרה בניווט על מנת למצוא את המידע הנחוץ לנו.

ספריות הם מקומות שאליהם אנשים הולכים על מנת למצוא מידע. ספרים הם רק קצה הקרחון של המידע, הספרים שם והספריות מספקות אותם באופן חוקי וחופשי, יותר ויותר ילדים משאילים ספרים מכל הסוגים: מודפסים, דיגיטליים וספרי שמע. ספריות הם גם מקומות שבהם אנשים שאין להם מחשבים וחיבור לרשת יכולים להשתמש בשרותי מחשב ואינטרנט חינם. זה מאוד חשוב כאשר אתה מחפש עבודה, שולח קורות חיים במייל ומשתמש בעוד שירותים המסופקים ברשת בלבד. ספרנים עוזרים לאנשים אלה לנווט בעולם החדש של מידע דיגיטלי.

 אני לא מאמין שכל הספרים יעברו או צריכים לעבור למסך המחשב, כפי שדגלס אדמס אמר לי 20 שנה לפני המצאת הספר הדיגיטלי: ספר מודפס הוא כמו כריש. כרישים הם יצורים עתיקים: היו כרישים באוקיאנוסים לפני תקופת הדינוזאורים. והסיבה שהכרישים עדין קיימים היא שהם טובים בלהיות כרישים יותר מכל יצור אחר. ספרי מודפסים הם קשוחים, קשה להרוס אותם, עובדים על אנרגית השמש, מרגישים נוח בידך: הם טובים בלהיות ספרים ותמיד יהיה מקום בשבילם. הם שייכים לספריות לפחות כמו ספרים דיגיטליים או מחשבים עם חיבור לרשת.

ספריות הן מקום שאוגר מידע ומאפשר לכל אדם גישה חופשית אליו. מידע על בריאות ומידע על בריאות הנפש. מקום של קהילה. מקום מקלט. גן עדן מחוץ לעולם חיצוני. זהו המקום בו נמצאים הספרנים. ואנחנו צריכים לדמיין כבר עכשיו איך יראו ספריות בעתיד.

אוריינות קריאה חשובה עוד יותר בימינו מאשר בעבר. בעולם שלנו, עולם של דואר אלקטרוני והודעות טקסט, עולם של מידע כתוב, אנו חייבים לדעת לקרוא ולכתוב, אנו זקוקים לאזרחי-עולם שיכולים להבין את מה שהם קוראים, להבין דקויות של טקסט ויכולים להבהיר את עצמם לאחרים.

ספריות הם השערים לעתיד. לכן זה מצער מאוד שבזמן האחרון שלטונות מקומיים בכל העולם מנצלים הזדמנויות לסגור ספריות על מנת לחסוך כסף, לא מודעים לכך שהם גונבים מהעתיד על מנת לשלם בעד ההווה. הם סוגרים את השערים שצריכים להישאר פתוחים.

לפי מחקר עדכני של "איגוד לשיתוף כלכלי והתפתחות", אנגליה היא המדינה היחידה בה קבוצת גיל מבוגרת יותר בעלת אוריינות קריאה ואוריינות מספרית גבוהה יותר מאשר קבוצת הגיל הצעירה. או במילים אחרות, ילדינו ונכדינו בעלי אוריינות פחותה מאתנו בתחומים אלה. הם פחות מסוגלים לנווט בעולם, להבין אותו ולפתור את בעיותיו. יהיה יותר קל לשקר להם ולרמות אותם, הם יתקשו לשנות את עולמם ולמצוא בו תעסוקה. מכל הסיבות האלה אנגליה תישאר מאחור מבין המדינות המפותחות בגלל חוסר בכוח עבודה מיומן.

בעזרת ספרים אנו יכולים לתקשר עם המתים. בדרך זו אנו לומדים לקח מאלה שאינם אתנו,  צוברים ידע ומתקדמים, במקום ללמוד מחדש כל פעם. ישנם סיפורים שגילם גדול יותר מכל הארצות, סיפורים שחיים אתנו למרות שהתרבויות שבהם סופרו נשכחו מזמן.

אני סבור שיש לנו אחריות כלפי העתיד. אחריות ומחויבות לילדנו, לעולם שבו יחיו. כל אחד מאתנו – קוראים, כותבים ואזרחים – נושא את האחריות הזאת. אנסה כאן לפרט את המחויבויות האלה.

אני חושב שיש לנו מחויבות לקרוא למען תענוג, באופן פרטי ובציבור. אם אנו קוראים למען תענוג, אם אחרים רואים אותנו קוראים, כולנו נשכרים ומתרגלים את הדמיון שלנו. אנו מראים לאחרים שקריאה היא דבר משובח.

יש לנו מחויבות לתמוך בספריות. להשתמש בספריות, לעודד אחרים להשתמש בהם, להתנגד לסגירתם. אם לא נעריך ספריות, גם לא נעריך מידע, תרבות או חוכמה. נשתיק קולות מהעבר ונזיק לעתיד.

יש לנו מחויבות לקרוא בקול לילדינו. לקרוא בקול ספרים אפילו עם עייפנו מהם. לעשות קולות ופרצופים, לעשות את הקריאה מעניינת ולא להפסיק אחרי שלמדו לקרוא בעצמם. השתמשו בזמן הקריאה בקול רם כזמן איכות, זמן בו לא נבדוק את הטלפון ונשים בצד את כל צרות העולם.

יש לנו מחויבות להשתמש בשפה. לדחוף את עצמינו: למצוא מה משמעות המילים ואיך להשתמש בהן, לתקשר בבהירות ולהגיד בדיוק למה אנו מתכוונים. אל לנו לנסות ולהקפיא את השפה, או לחשוב שהשפה היא דבר מת שיש לכבד. בשפה יש להשתמש כדבר חי, זורם, משאיל מילים משפות אחרות, מאפשר למשמעויות והגיות להשתנות עםהזמן.

לנו הסופרים – במיוחד סופרים שכותבים לילדים אך גם לכל השאר – יש מחויבות לקוראינו: זוהי מחויבות לכתוב דברים באמת, חשוב במיוחד כאשר אנו יוצרים סיפורים על אנשים שלא קיימים במקומות שאינם בנמצא. זוהי מחויבות להבין שאמת היא לא מה שקורה אלא מה שמראה לנו מי אנחנו. רומן בדיוני הוא שקר שמספר את האמת, אחרי הכל. יש לנו מחויבות לא לשעמם את קוראינו אלא לגרום להם להפוך דף ועוד דף. תרופה הטובה ביותר לקורא סרבן היא סיפור שהוא לא יכול להפסיק לקרוא. עלינו לספר דברים אמתיים, לתת לקוראים נשק ושריון, להעביר להם את מעט החוכמה שרכשנו בזמן הקצר שחיינו בעולם ירוק זה. מצד שני יש לנו מחויבות לא להטיף, לא לנאום, לא לדחוף לקח מאוס ומוסר לתוך גרונותיהם כמו ציפורים המאכילות את הגוזלים. נוסף לכך יש לנו מחויבות לעולם, לעולם לא לכתוב לילדים דבר שלא היינו רוצים לקרוא בעצמינו.

יש לנו מחויבות להבין שכסופרים לילדים אנו עושים עבודה חשובה, כי אם נטעה ונכתוב ספרים משעממים שיגרמו לילדים להפסיק לקרוא, אנו מקטינים את עתידם.

לכולנו – מבוגרים וילדים – יש מחויבות לחלום בהקיץ. יש לנו מחויבות לדמיין. קל להעמיד פנים שאף אחד לא מסוגל שום דבר, שבעולמינו הגדול האיש הבודד הוא שום דבר, פחות מאטום, פחות מגרגיר אורז. האמת היא, אנשים בודדים משנים את העולם שוב ושוב, בונים את עתידם כשהם מדמיינים שדברים יכולים להיות אחרת..

תסתכל סביב: אני מתכוון באמת. הפסק לרגע לקרוא ותסתכל על החדר בו אתה נמצא. אני רוצה להצביע על משהו כל כך ברור שהוא לפעמים נשכח. כל דבר שאתה רואה, כולל קירות, היה דמיוני פעם. מישהו החליט שיותר נוח לשבת על כסא מאשר על הרצפה ודמיין כסא.  החדר, וכל דבר בו, הבניין והעיר קיימים רק בגלל שאנשים שוב ושוב דמיינו דברים.

יש לנו מחויבות לעשות דברים יפים. לא להשאיר את העולם מכוער יותר משמצאנו אותו, לא לזהם את הימים, לא להשאיר את הבעיות לדורות הבאים. יש לנו מחויבות לנקות אחרינו ולא להשאיר את העולם, ברוב טיפשותנו, מזוהם ובעל מום.

יש לנו מחויבות להגיד לפוליטיקאים את רצוננו, לא להצביע בעד מפלגות שלא מבינות את ערך הקריאה ביצירת אזרחים הגונים, שלא רוצות לשמר ולהגן על ידע ולעודד אוריינות קריאה. זוהי אנושיות פשוטה ולא מדיניות מפלגתית.

אלברט איינשטיין נשאל פעם איך לגרום לילדינו להיות חכמים. תשובתו הייתה גם פשוטה וגם חכמה. "אם ברצונכם בילדים חכמים, תקראו להם אגדות. אם אתם רוצים בילדים יותר חכמים, תקראו להם יותר אגדות". איינשטיין הבין את ערך הקריאה והדמיון. אני מקווה להוריש לילדינו עולם שבו יוכלו לקרוא, לשמוע קריאה בקול רם, לדמיין ולהבין.

המאמר הוא גרסה ערוכה ומתורגמת של הרצאה של ניל גיימן בלונדון.

תרגם: גיורא קלין